טלפון : 0506233271  דוא"ל: shirishapiralaw@gmail.com

דיני איכות הסביבה

מאמר 3

רע"ע 362/13 עלי חסן גמיל נ' מדינת ישראל-

פסיקה עדכנית של בית המשפט העליון בנושא עבירה על חוק שמירת הניקיון. כעקרון נושאי פסולת אינם נידונים בבית המשפט העליון. במקרה זה הנושא הגיע כבר"ע (בקשת רשות ערעור לעליון). השופט מלצר דחה את הבקשה תוך שהוא חוזר על ההלכות בתחום:

המערער הורשע ב-14 מקרים של השלכת פסולת בנין בשטח ציבורי בניגוד לסעיפים 2 ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון וכן בעבירה לפי חוק רישוי עסקים בעיסוק ללא רישיון בעסק של "הובלת פסולת". יצוין כי המבקש הוא בעל המשאית ממנה הושלך העפר ואין חולק כי הוא לא נהג במשאית בזמנים הרלוונטיים. הרשעתו בעבירות על חוק שמירת הניקיון, התבססה על החזקה הקבועה בסעיף 4(א) לחוק שמירת הניקיון, משנקבע שלא עלה בידיו להוכיח את זהותו של האדם שהמשאית הייתה ברשותו באותם זמנים. בעקבות הרשעתו, הושת על המבקש בין היתר, קנס בסך 75,000 ₪, או 200 ימי מאסר תמורתו. בבקשתו, חוזר המבקש, בפעם השלישית, על טענותיו לעניין הרשעתו.

אין כל מניעה לפרש את המונח "פסולת" כאופן הכולל גם "פסולת בנין", כפי שקבע בדין ביהמ"ש לעניינים מקומיים, זאת גם במקרים בהם כתב האישום מתייחס הן לחוק שמירת הניקיון והן לחוק רישוי עסקים, כפי שהתרחש בעניינו של המבקש.

ביהמ"ש מוצא להתייחס לטענה לפיה החומר, אשר הושלך מן המשאית היה "אדמה טהורה" בלבד, ולכן אין להאשימו בכך שהשליך "פסולת בנין". דין הטענה להדחות שכן בהגדרת "פסולת בנין" אשר בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון, נכלל גם ערימות אדמה.
לסיום ואף שבגדרי הבקשה דנא לא נטען במישרין ובמפורש כנגד גובה הקנס – הובהר כי אין מדובר בעונש שהחמיר עם המבקש יתר על המידה.



שירי שפירא - גרינוולד, עו"ד

 
  התקשרו עכשיו:
050-6233271